שנינו ברואים בצלם / אלמה מכנס קז.

 

במרכז חלל התערוכה, נזקפים שני עמודי עץ, פדסטלים של ארכיון. הם מהווים את עמודי השדרה של התערוכה. על כל אחד מהם צילום של צלם לא ידוע. אחד של ילדה רוכנת אל עבר כלב, אוחזת באחוריו כמנסה לרסן אותו. מבטה מופנה למצלמה. התצלום השני הוא מבט מרחוק של מסדר צבאי מראשית קום המדינה. שני צילומים אלו הם "האמת היחידה" בתערוכה. שניהם לקוחים מאלבום פרטי ומהווים נקודות ציון בכרונולוגיה של האדם. עמודי תווך אלו מיצרים את נקודות המפגש בין הצלמת למושא הצילום – הזמן.

​

במשך שלוש שנים תעדה אלמה מכנס קז את תמר ואספה את צילומיה לתערוכת יחיד המוגשת לכם כאן. סיפורה של תמר, שזור בסיפורה של המדינה. ראשית בסיפור אהבה של הוריה בזמן המנדט הבריטי עם פליטי מלחמת העולם השנייה. בהמשך, התבגרות מחויכת, אהבה ראשונה והגשמה עצמית דרך נגיעה בתקרת הזכוכית הנשית: נהגת ראשונה בצה"ל, דיילת באל על, סטודנטית לאמנות ואמנית מתחילה.

 

כל אלו מתקיימים לצד התמסרות טוטאלית להקמת תא משפחתי, אשר לימים מצטרפת אליה משפחה נוספת, משפחת החתולים, המתווספים  לחמישה כלבים שברשותה. הצילומים על העמודים, לקוחים מאלבומה הפרטי. השהייה של מכנס-קז, בביתה של תמר חושפת עולם הולך ונעלם. זהו עולם דואלי המזין זה את עולמו של זה. העולם הפרטי והאישי – והעולם הציבורי, ציוני, ארץ ישראלי. בין אלבומי זיכרון קולקטיבי תלויות יצירות פרי ידה של תמר. בין קערות האוכל של החתולים מוצבים אותות ניצחון ומלחמה. אלו ואלו נלחמים זה בזה, מבלי להכריז על המלחמה. ההשתלטות היא בלתי נמנעת. גבולות החיה פורצים את גבולות השפוי ומסמנים מחדש את הקו בין הדמיון לממשי.

​

התערוכה מציעה קריאה של נרטיב אך גם מאפשרת אקלקטיות ורב גוניות בבחירת מיקוד המבט והשיטוט.  מצד ימין, בתחילה נחשף הבית. עבודה בולטת לאורך הקיר הוא תצלום של "חתול העטלף" הנתפס על רשת החלון. הרקע הוא המטבח, שצבעי הנירוסטה בולטים בו. בין סיר לקרטון חלב, חתול יושב בוהה. זהו חיוכו של החתול של אליס, צ'שייר. צופה במהלך החיים, החתול הכול יודע, ויש הרבה כאלה. לאחר מכן, דמותה של תמר הולכת ומופיעה לעיתים קרובות ודחופות יותר. אחרי חשיפתה, התצלומים נקראים ונראים אחרת. אינסטינקט בסיסי יהיה להרגיש חמלה, רחמים, צער ואולי מעט רתיעה. אך לא בזאת עוסקת התערוכה. לרגעים יש כאן עיסוק באייג'יזם – גילנות. הזקנה, איננה מופיעה לעיתים קרובות באמנות ישראלית. בוודאי לא של נשים זקנות. התפיסה החברתית היא של עריריות ובדידות הגורמת למעשי חסרי היגיון  אבל בתערוכה כאן יש שמחת חיים, רוך, קרבה ונתינה. רצף הצילומים והמבט של מכנס קז, מצליח ליצר אמפטיה מול סקרנות. זו לא הצצה במובן הרכילותי פורנוגרפי עיתונאי, אלא זהו צוהר בחלקו לעולם הולך ונעלם ובחלקו לעולם פנטזיונרי, של המצולמת, של המצלמת ושל הצופה.

​

אוצרותית, התערוכה תלויה ביחסי קרבה בין מספר צילומים היוצרים סיפורים מומצאים ומרובדים יותר. במרבית החיבורים יש ענין בגלוי ונסתר, חבוי וחשוף ובין דימוי קונקרטי למופשט. כל התצלומים הם פרגמנטים מחלל רחב יותר וגזורים באופן גס יחסית. חלקם מורבידים יותר וחלקם נשארים פרומים בפרשנות.

​

מכנס קז מציעה מבט לכאורה נטול רגש. אך בד בבד טווה את הצופה בקוריה. במידה מה כואבת מעט, יש בתערוכה ממד של סטייה מן הנורמה, על הקרבה עצמית למען קולקטיב ועל ניסיון הגשמה עצמית.

​

שנינו ברואים בצלם, מתוך שירו של נתן זך "שיר לחתול", מסגיר את הדמיון שיש בין החיה לאדם וחושף את התלות שיש לשני היצורים האלו אחד בשני, שנבראו בצלם.

​

ליאב מזרחי 2017.

 

שיר לחתול / נתן זך

 

אתה לא רוצה לשחק איתי?

אני לא אשחק איתך,

חתול, יש גבול!

זנבך אמנם יפה משלי,

לי יש שם רק עצם מיותרת

ופרותך מגוננת עליך

במקום שאני זקוק למעיל בחורף

אבל אתה אינך מסוגל להסיר אותו

בקיץ כשחם, מה שעושה אותנו

איכשהו שווים.

שנינו ברואים בצלם,

לא ברור בצלם מי,

אני כנראה בצלם אדם

אתה בצלם חתולי.

כל אחד ואחד עלול

למצוא את עצמו כאן חתול.

על כן אתה לא צריך לחשש מפני

מעולם לא פגעתי ביצור חי

יותר משפגעתי בעצמי.