אם היינו צריכים לפדל על אופניים את כמות האנרגיה הנדרשת להדפיס בתלת מימד את דמותו של פרנץ קפקא בגובה של 5 ס״מ, אפשר היה להאיר באותה האנרגיה בית של שני חדרים בנורות ליבון במשך שלושה ימים. ההחלטה איפה להשקיע את האנרגיה שלנו מעניקה לנו חיבור רגשי לעצמנו ולאחרים ומסייעת בפתרון השיעמום הקיומי. באותו הזמן, כל השקעה של אנרגיה מפעילה כח בעולם, וזוהי פעולה הרסנית. כל פעולה שהיא היא כזאת, גם אם נועדה ליצירת יופי, שמחה והנאה. הרס ואלימות הם יסודות כה בסיסיים לקיום, עד שהפכו לשקופים. רק ביטויים מסויימים שלהם, משום מה, הפכו לכאלו שצריך *להאבק* בקיומם.

שחר יהלום ורון וינטר בתערוכה משותפת שבה כאב ואלימות מוצגים כחוויה פיזית וכתופעה חברתית אסתטית. כותרתה ״ארתור, שהוא שמו של אחד מכם. אולי שלך?״ לקוח מתוך ׳הטירה׳ של קפקא, בו הגיבור מחליט שאין לו צורך להבדיל בין שני עוזריו, ומכנה את שניהם ״ארתור״ על שם אחד מהם.