"ליל הסדר" היא תערוכת פיסול המביאה לידי ביטוי מושלם את השפה האמנותית שאהרונוביץ' פיתחה והשחיזה בשנים האחרונות. ה"דמויות" והמוטיבים השונים של עבודותיה: האב המשתדל, הילדה הנוקמת, ציפורי האהבה, ורבים אחרים מתיישבים סביב "שולחן הסדר". תוך התייחסויות רבות ומשוכללות לתולדות האמנות פורשות הדמויות השונות בפנינו עולם של מחוות ומבעים מעולם ההקרבה העצמית בהיבטיו השונים, הן המשפחתיים והפסיכולוגיים והן אלו התרבותיים והאוניברסליים.

 

ההקרבה העצמית היא מוטיב מרכזי במערב ולו רק בשל המונופול של הנצרות על דימויים תרבותיים. הקרבתו העצמית של האל את בנו ככפרה על חטאיי האנושות היא המודל החוזר על עצמו בספרות בקולנוע ובוודאי באמנות. יחד עם זאת,ייתכן ויישנה  ההקרבה העצמית שהיא שלנו, של היהודיות ושל ההישראליות. איזה גוון של השתדלות יתר סגפנית אך מעט קומית ומעט מודעת לעצמה ולעיתים מיותרת. ואולי זו האהבה עצמה שעומדת כאן על הפרק. לקאן אומר שהאהבה זה "לתת את מה שאין למי שאינו צריך", כמו בסיפורו המפורסם של או. הנרי כשהבחור מוכר את שעונו היחיד בשביל לקנות לאהובתו ארוכת השיער מברשת, והיא מוכרת את שיערה כדי לקנות לו רצועה לשעונו היחיד. נדמה לי שהרעיון הוא בערך כזה: לתת מה שצריך זו עזרה, או נדבה. לתת מה שיש, זו נתינה בלי ויתור. ועל כן רק הנתינה של מה שאין, למי שאינו צריך היא טהורה כל כך שהיא אהבה. עבודתה של אהרונוביץ' אם כן בודקת את הנתינה שהיא אהבה תחת זכוכית מגדלת חריפה ומפוקחת. במחזה כמעט חנוך לויני אנחנו רואים את כל הדמויות שקועות בחדווה של ההקרבה העצמית מתענגות על הסבל ומטפחות את האלטרואיזם כטפיל על הנרקיסיזם.

 

מה שמפליא אותי בעבודותיה של ורד אהרונוביץ', ברצף, מזה שש עשרה שנה (שהרי אנחנו מכירים משנה א' בבצלאל), ופועל עליי פעם אחר פעם , הוא הדיסוננס בין המתיקות והנגישות של העבודות במבט ראשון ועוצמתן הניטשיאנית והמטרידה מיד לאחריו. אני אומר ניטשיאנית ולא פרוידיאנית כי מעבר לחיים הארוטיים של ילדות קטנות, תסביכי אדיפוס, אלקטרה, קנאות פין וחרדות סירוס, העבודות מושכות שוב ושוב אל אותו רגש ניטשיאני עז וקודר.

"המוסריות היא אינסטינקט העדר באינדיבידואל" אומר ניטשה, ב "המדע העליז" ומתכוון, נדמה לי, יותר מכל לאופן שבו האינדיבידואל מפנים את ההעדר, את ערכיו, את הפנטזיה להיות מוערך ונאהב על ידו, וכבר לא זקוק לו- לעדר- בשביל להפעיל לחץ חברתי- על עצמו. לטעמי העבודות פחות מאיירות משברים פסיכולוגיים מאשר מציעות נתיבים אל עוצמה. בעבודותיה של אהרונוביץ' הילדות נוקמת בבגרות. ורד היא חיילת בשרות הילדות. הדחפים והאמיתות שהדיקטטורה של הסופר אגו טרם דכאה זוכים לנקמתם. היא הופכת את המבוגרים לבובות המשחק שלה. היא חושפת את תלותם של המבוגרים בתחושת הצדיקות, בהערכתם של אחרים, הייתי אומר תלותם ב"עיקרון המציאות"- בניגוד לילדה שבדמיונותיה היא כל יכולה ואינה תלויה באיש. הילדה שאם תיגדל ממנה אומנית זה רק בגלל שהאינסטינקט הניטשיאני לעוצמה, עצמאות, בזבוז, חיוב החיים וחיוב התשוקות יינצח את הסופר אגו הדכאני. ינצח את הרצון להיות ילדה טובה.

 

נדמה אם כן, שאין זירה מובהקת יותר למוסריות הזו שניטשה כה מגנה, להקרבה העצמית שהיא לעיתים אהבה ולעיתים נרקיסיזם ולנקמת הילדות בבגרות  - כמו התא המשפחתי. ונדמה שאין תנאי מעבדה סטריליים יותר לבחינת התא המשפחתי מאשר ליל הסדר.